אהבה עצמית זה כשאנחנו מפסיקים להתווכח עם החיים. 

אני עוצמת עיניים ומנסה לבדוק, איך זה מרגיש לאהוב את עצמי? אני מקשיבה למחשבות ושומעת הרבה מאוד מחשבות של בלבול, שיפוטיות וחוסר אהבה עצמית. ותועה איך זה היה מרגיש אם לא היו כל אותם מחשבות שיפוטיות בראש שלי?

איך זה להתנהל בעולם מתוך אהבה עצמית, עולם שבו אין ביקורת תמידית, כלפי כל צעד או החלטה שאני מקבלת?

עולם שבו אני מבינה שכל מה שקורה הוא לטובתי העליונה?

נשמע טוב? נשמע רגוע ושלו... אבל איך עושים את זה?

איך מגיעים למקום הזה שבו המחשבות השיפוטיות והביקורתיות מפסיקות לנהל אותי?

מי אני בלעדיהם?

אהבה עצמית מופיעה ברגע שבו אנחנו מוכנים להרפות מהציפיות ומהוויכוח שלנו עם החיים.

הרגע שבו אנחנו משחררים ומבינים שהחיים שלנו נראים בדיוק, כפי שהם אמורים להיראות.

אני אחת עם היקום ועם מה שהוא מזמן לי וכל דבר שהוא זימן לי, כנראה שאני מספיק בוגרת להכיל אותו.

אני יודעת שאני יכולה לסמוך על המציאות ויודעת שעד עכשיו היא היתה לטובתי גם אם לא תמיד הייתי בטוחה בזה ברגע הראשון, מאוחר יותר יכולתי להבין למה זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

החיים רוצים את התפתחות שלנו, הם רוצים לראות אותנו פורחים ומשגשגים, כי אחרת אנחנו עלולים להעביר את הזמן שלנו כאן בלי שהגשמנו את כל מה שהיינו אמורים להגשים בעודנו בגוף.

ולכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה דברים ללמוד ולחוות, מה זה נותן לנו אם נתווכח כל הזמן עם החיים? האמת ששום דבר. אנחנו רק יוצאים מתוסכלים, לא מסופקים ומרגישים תחושת פספוס.

אז כשאנחנו מוכנים לפגוש את המציאות כפי שהיא, אנחנו יכולים להתחיל לראות את היופי והאהבה שיש בחיים. ואז אנחנו מבינים שבלי אהבה עצמית אנחנו נשארים עם התחושה התמידית שמשהו לא בסדר, שיש בעיה. אבל האמת שאין שום בעיה, אם אני כרגע לא בזוגיות זה בסדר, אם אני עוד לא מצאתי את היעוד שלי זה בסדר, אם דברים לא מתקדמים כמו שרציתי זה בסדר. ככול שנרפה אל תוך החיים נגלה שהחיים יודעים יותר טוב בשבילנו וכדאי שנסתנכרן איתם.

לכן אני ממליצה לכם ברגעים מסוימים לעצום עיניים ולאפשר לעצמכם להיות, להקשיב למחשבות שבאות והולכות, כמו גלים לשים לב לרגשות, שבאים והולכים ולזכור שיש מי שמקשיב לכל זה וזאת אהבה אינסופית, שבאה ללמד את עצמה, באה להתפתח ולגדול. אהבה עצמית היא המפתח שמאפשר לנו להכיר ביופי החיים ובחשיבותם.